פסק-דין בתיק עד"י 1033/13

כתב האישום נגד המערער מייחס לו שתי עבירות של סיוע להפרת הוראה בדבר סגירת שטח. על פי כתב האישום, המערער הסיע שני אנשים שונים מהכפר עאנין שבאזור ג'נין, לאזור בית לחם. את האחד הסיע בדצמבר 2011 ואת השני בינואר 2012, תוך שהוא מתאם עבורם מונית ישראלית מאזור בית לחם שתיקח אותם לישראל. תמורת השרות שילם לו כל אחד מהשניים 250 ש"ח.

המערער כפר במיוחס לו, ובעקבות כפירתו התנהל התיק בבית משפט שומרון. במסגרת ניהול התיק נשמעו שני העדים המפלילים, כמו גם גובה אמרתו של המערער. המערער עצמו העיד אף הוא במסגרת פרשת ההגנה.

בית משפט קמא החליט להרשיע את המערער במיוחס לו, ובעקבות זאת גזר על המערער ששה חודשי מאסר בפועל, הורה על הפעלת מאסר מותנה בן ששה חודשים כך שארבעה חודשים ירוצו במצטבר והיתרה בחופף, וכן גזר מאסר מותנה וקנס בסך 5,000 ש"ח.

הערעור שלפניי מכוון הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין.

טיעוני הצדדים

סניגורו של המערער טען בשלושה מישורים.

ראשית, נטען נגד התנהלות בית משפט קמא, אשר מנע מההגנה להעיד את התובעים שהכינו את העדים, וכן מנע מההגנה להעיד את סניגורו של אחד העדים המפלילים. לשיטת הסניגור, עדותם של עדים אלה הייתה חיונית על מנת להראות כי העדים המפלילים היו עדים שקרנים, "מעלילים", שלא ניתן לייחס כל אמינות לעדותם בין בבית המשפט ובין במשטרה.

הסניגור סבר כי בנסיבות אלה, נפגעה הגנתו של המערער, באופן המצדיק ביטול פסק דינו של בית משפט קמא, והחזרתו לדיון מחודש בפני מותב אחר.

שנית, נטען באופן חלופי כי מן הראוי לזכות את המערער מחמת הספק. הסניגור הדגיש כי ביחס לכל אחד מהאישומים היה נגד המערער עד יחיד ובודד, שהיה עויין בבית המשפט ושותף לדבר עבירה, ועל כן נדרש במקרה זה חיזוק מוגבר העולה עד כדי סיוע. הסניגור הלין על כך שלא נעשתה כל בדיקה מאמתת על מנת לבסס את עדויות העדים או לשלול את גרסת המערער, ועל כן המסקנה הינה כי ישנה תשתית ראייתית לוקה בחסר, שאינה מאפשרת הרשעה. הסניגור הוסיף כי גם אם יש מקום להעניק אמינות לאמרות המפלילים במשטרה, אין לכל אחת מהאמרות החיזוק הראייתי הנדרש. הסניגור טען כי המדובר בשני אירועים נפרדים, שאינם קשורים זה לזה, ולא ניתן להשתמש באמרה המפלילה לגבי אירוע אחד, ביחס לאירוע האחר. בהעדר התוספת הראייתית הנדרשת, מן הראוי להורות על זיכויו של המערער מחמת הספק.

שלישית, נטען כי העונש שנגזר על המערער הינו חמור יתר על המידה. הסניגור ציין כי המערער הינו אב לששה ילדים שפרנסתם עליו, שותפיו לעבירות נשפטו לעונשים קלים משמעותית מזה שנגזר עליו, ואין הצדקה להטלת עונש חמור כל כך על המערער.

התביעה ביקשה לדחות את הערר על כל חלקיו. התביעה ציינה כי אין כל בסיס בראיות לכך שנרקמה עלילה נגד המערער. התביעה ציינה כי העדים המפלילים חזרו בהם בבית המשפט מהפללתם, ולמעשה ביקשו להגן בעדותם על המערער, ועל כן טענתו של המערער בדבר "עלילה" מתואמת הינה חסרת בסיס.

התביעה הוסיפה כי היא סבורה שבית משפט קמא הרשיע כדין את המערער, שכן נמצאו תוספות ראייתיות מחזקות במספר מאפיינים בכל האמור בדרך הפעולה של המערער - הסכום לתשלום היה זהה, נתיב הנסיעה היה מעאנין לאזור בית לחם ונעשה תיאום מראש עם מונית ישראלית. התביעה טענה כי די בכך כדי לשמש ראיה מחזקת ובודאי שאין צורך בראיה מסבכת כפי שטען הסניגור. באשר לעונש ביקשה התביעה להבחין בין מי שביקש להיכנס לישראל שלא כדין לצרכי פרנסה, לבין המערער שהסיע אותם. התביעה הדגישה את עברו הפלילי של המערער בעבירות דומות ואת המאסר המותנה שלא הרתיעו מלבצע את העבירה, ועל כן סברה כי אין מקום להקל בעונשו של המערער.

הערעור על הכרעת הדין

אקדים ואומר כי לא מצאתי הצדקה לבטל את הכרעת הדין כדרישת הסניגור. רצונו של הסניגור להעיד עדים על מנת להראות כי העד המפליל שיקר בבית המשפט הינה מיותרת במקרה זה, שכן גם התביעה הסכימה כי העד לא אמר אמת בבית המשפט. העדתו של בא כוח העד המפליל או של מי מהתובעים שהכינו את העדים לא הייתה תורמת מהותית לטענת הסניגור.

יש לציין כי המערער קיבל מהתביעה תרשומת באשר לתוכן הראיון שערכה התביעה עם העדים ואכן כך ראוי (וראו ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נט(6) 776, בפסקה 61). הסניגור לא טען כי התביעה פעלה שלא כשורה, אלא הסכים כי העד שיקר כאשר טען שהתביעה איימה עליו שיעיד באופן שיפליל את המערער (וכאמור עדותו בבית המשפט לא הפלילה את המערער). בית משפט קמא קיבל את הטענה כי העדים המפלילים לא העידו אמת בבית המשפט. ההבדל הוא שהסניגור טען כי השקרים של העדים בבית המשפט מעידים עליהם כי העלילו עלילת שווא על המערער גם במשטרה. בית משפט קמא לא מצא לנכון לקבל טענה זו ולא ראיתי סיבה להתערב בממצא זה, שבעיקרו הינו ממצא של מהימנות.

אין כל אינדיקציה לכך שהעדים היו בעלי אינטרס להפליל את המערער, והוא עצמו לא סיפק הסבר מניח את הדעת לטענה זו. לו טענת העלילה הייתה בעלת בסיס כלשהו, לא ברור מדוע העדים המפלילים עשו מאמצים רבים על מנת שלא להפליל את המערער בבית המשפט, ומדוע חזרו בהם מאמרתם המשטרתית בכל האמור לחלקו של המערער בהסעתם לישראל.

טענה משמעותית יותר שהעלה הסניגור נוגעת לצורך בתוספת ראייתית.

עניין לנו בשני אירועים שונים. אף אחד מהעדים המפלילים אינו מתייחס לאירוע של חברו. במילים אחרות, לכל אחד מהאירועים ישנו עד אחד בלבד. האם עצם קיומם של שני אירועים שונים שלגבי כל אחד מהם ישנה עדות מפלילה הדורשת חיזוק מוגבר, די כדי להוות חיזוק ראייתי?

אקדים ואומר כי הכלל הוא שכאשר ישנן שתי עבירות שאינן קשורות זו לזו, וביחס לכל אחת עדות שונה הדורשת תוספת ראייתית שאינה בנמצא, הרי שאין בעצם הגשת האישום על שתי העבירות כדי ללמד על קיומה של תוספת ראייתית.